מיכאל חפץ נולד ב-1934 בלנינגרד, היסטוריון, עיתונאי וסופר. התגורר ועבד בלנינגרד, משם עלה ארצה בשנת 1980. חי בירושלים. שתי בנות, שלוש נכדות ונכד

אז לא הבנתי את כל הקושי של המצב

כאשר פרצה המלחמה הייתי בן 7, ביקרתי בכיתת גן-החובה של גן-ילדים (ברחוב ווֹסטָאניה בלנינגרד). את הקיץ בילו הילדים בדרך כלל במחנה-הקיץ מחוץ לעיר, ליד תחנת הרכבת סיבֶרסקאיה. כך היה גם באותה שנה. כבר ידעתי לקרוא, להתמצות במפה הגיאוגראפית של אירופה וידעתי שיש לנו שלום עם גרמניה (ראיתי איך בני משפחתי הבוגרים שמחו לקראת השלום הזה), לכן גם בגן-הקיץ השווצתי בגאווה לפני הילדים בהשכלה שהייתה לי – למשך, בכך שידעתי על השלום עם גרמניה. אלא שילד אחד מהקבוצה גילה לי: כבר מזמן יש מלחמה! מתברר שאף אחד בקבוצה שלנו בגן לא שמע על כך…

והנה, לפתע, ערב אחד אספו את כל הילדים ולקחו ללנינגרד. מיקמו אותנו בבית ספר הנמצא סמוך גן הילדים שלנו, באותו רחוב – אני זוכר שזה היה מאוד לא נוח, כי בבית הספר לא היו כלי מיטה, ועוד לא הספיקו להודיע אודותינו להורים שלנו (מאוחר יותר אמא ספרה לי שהייתה כוונה לפנות את הילדים ליישוב כפרי אחר , מאלאיה וישֶרה (שנכבש זמן לא רב לאחר מכן ע"י הגרמנים).

אמא ואני התחלנו בהכנות לקראת הפינוי מן העיר. לא אוכל לאומר עכשיו במדויק, מתי כל זה קרה: הייתי בן שבע, וספק אם ידעתי אז אפילו את שמות החודשים. אבל ככל הנראה היה זה לפני אוגוסט 1941, כי כבר ב-29 באוגוסט מסילת הברזל האחרונה שעוד קישרה בין לנינגרד לשאר הארץ נותקה ע"י הגרמנים. ואנחנו הספקנו לצאת ברכבת, גם אם בדרך עוקפת, ועקב כך הדרך מלנינגרד לסבֶרדלובסק ארכה 9 ימים. נסענו בקרון משא, וזה נתפס כדבר שגרתי (ואגב, גם כעבור ארבע שנים, כאשר חזרנו ללנינגרד, גם אז נסענו ברכבת של קרונות-משא). הכל עניין אותי – מקומות חדשים, שמות חדשים. ומשום-מה לעיתים קרובות היו לתחנות שמות כפולים: הנה, אנחנו מגיעים לעיר קירוב, ושם קוראים לה ויאטקה, מגיעים לפייֶרם, אבל למקום קוראים מולוטוב…

זכורה לי החרדה המתמדת אצל המבוגרים – האם תהיה הפצצה או לא תהיה (נראה לי שלא "זכינו" להיות מופצצים, אף על פי שמסילת הרכבת הייתה בתחום ההפצצות לאורך כאלף קילומטר), האם נספיק לקחת מים בתחנה או לא נספיק… ברור שלמבוגרים כל זה היה קשה ומעיק, אבל לי היה בעיקר מעניין. כלל לא הבנתי את הקושי שבמצב והייתי משוכנע לגמרי שהצבא האדום, כפי לימדו אותנו בגן, רק מכה באויבים שוק על ירך…

לבסוף הורידו כמעט את כולם בעיר אירבּיט שבאוראל. הייתה זו עיר שנחשבה גדולה בסדרי הגודל המקומיים, עם בית קולנוע "לוּץ'" ("קרן"), כמה בתי ספר ועם מוסיאון אזורי. את היממה הראשונה בילינו בתיאטרון העירוני – המפונים התמקמו ביציעים של האולם. גם אני ישנתי ביציע – וכך גם למדתי את המושג. ולמחרת בבוקר אמא יצאה לעיר – לחפש עבודה ומגורים…

זכור לי שהיא חזרה כולה מתייפחת בבכי, וזה הפחיד אותי – היא שמעה דיבורים של תושבי המקום: עוד מעט יגיע היטלר וילמד את כולם לקח! היום כבר אני מבין שחבל האוראל היה אזור שאליו נהגו להגלות ולגרש אנשים, ורבים שם, מן הסתם, ייחלו לבואו של היטלר בקוצר-רוח…

עם העבודה הכל הסתדר עד מהרה: בלנינגרד אמא עבדה בתור כימאית במכון מחקר, אבל על פי התעודה הייתה גם כימאית וגם רוקחת, ובאזורים הכפריים תמיד יש ביקוש לרוקחים. וכך העמיסו אותנו על עגלה והסיעו אותנו דרך ההרים למקום העבודה החדש של אמא, אל הכפר זנאמֶנקה, מועצה אזורית של יֶלאן. שם היה בית מרקחת שנתן שירות לכפרים ויישובים רבים בסביבה. אישה אחת כבר עבדה שם אותה עת: שמה היה מילה, גם היא מפונה מלנינגרד, אבל נדרשה לה עוזרת. בית המרקחת התמקם כנראה בבניין שבעבר היה ביתו של כומר מקומי (את הכנסייה סגרו ובה טחנו גרעיני חיטה ושעורה). וכך התחלנו את חיי הכפר שלנו. בהדרגה למדתי את מאפייני החיים הכפריים: איך לעבד ערוגות של תפוחי-אדמה, איך לטפח מלפפונים ועגבניות, איך להסיק סאונה, מה זה 'פּוֹלאטי' – אותו דרגש שבין התנור לקיר, איך הולכים להביא מים ולדלות אותם עם שאוב מן החבית. עכשיו, כשאני נזכר בזמנים ההם, אני נדהם יותר מכול מן המהירות שבה שתי נשים עירוניות השכילו להסתגל לשגרה הכפרית – התחילו לגדל חזירים, תרנגולות, עוד מן המשק החי (אני זוכר איך שתי הנשים נאנחו בגעגוע על כך שאין כסף לקנות פרה – הייתה יקרה מדי), עידרו ערוגות, נטעו כל מה שנהוג, נקשו, ניקו, המליחו, סדרו דברים במרתף, הסיקו את התנור הרוסי, השתמשו ביַתּוּך.

ואנחנו הילדים התנהגנו כמו הכפריים: למדנו לדוג דגים, ללקט גרגרים, אימצנו כלב וחתול והיינו מתעסקים אתם. יחד עם גליה, בתה של הדודה מיליה, התחלנו ללכת לבית ספר: למעשה, הרווחתי שנת חיים הודות ל"פינוי", כי באותה תקופה היו מקבלים לכתה א' רק החל מגיל שמונה, אבל אני הייתי ילד עירוני, ידעתי קרוא וכתוב, לדקלם שירים בעל-פה – וכך קיבלו אותי על אף שהייתי בן שבע….

טרחותיה של אמא התמקדו בעיקר בצורך להזין את בנה, והדבר הצליח: שמלות ולסוטות אחדות שהביא אתה מלנינגרד היה הצליחה להמיר, בכפרים המרוחקים, לקמח (האנשים בכפרים חיו טוב יותר משחיו בערים, שכן ניזונו ממה שגידלו בעצמם בערוגותיהם, ומאידך, לאורך כל ארבע השנים של המלחמה לא הובאו לשם שום מוצרי צריכה, וכל בגד שהובא מהעיר נחשב לנכס לא מבוטל). כסף לעומת זאת איבד כל ערך, בעוד שחפצים היו ניתנים להמרה והחלפה…

כעבור שנתיים עברנו עם אמא מהכפר זנאמנקה לעיר אירבּיט (ככל הנראה, אמא לא השכילה להסתדר עם דודה מיליה, שתי המשפחות חיו באותו חדר, בישלו באותו מטבח, התחככו כל העת זו בזו – וכיוצא באלה, כל מה שמתרחש לעיתים קרובות בדירות-השיתופיות, ה"קומוּנאליות"…).

החיים בזנמנקה נתחבבו עליי – למדתי חיים חדשים, הייתי יוצא לשדה, אופה תפוחי אדמה על מדורה עם רועי-הצאן הכפריים, ישן על דרגש ה'פולאטי' – כמה דברים חדשים! בנוסף, בדרך כלל הייתי גם שבע – אם-כי האוכל שבישלו היה חד-גוני להחריד, אבל למה עוד אפשר לצפות במלחמה, ועוד בכפר. אבל לאמא זה היה קשה… באירביט היא התחילה לעבוד בבית-חולים למפונים מס' 1715, גם שם הייתה זו עבודה בבית המרקחת (בית החולים התמקם בבניין שבעבר שימש בית ספר). אנחנו שכרנו פינת מגורים אצל בעלי-בית, ואלה נהגו לגנוב מאתנו דברים מעת לעת (וגם בעניין הזה קשה להאשים את האנשים הלא-צעירים האלה שאפשרו לנו להתגורר אצלם כדי להביא עוד פרנסת צד צנועה, ולא עמדו בפיתוי ולקחו מעט קמח לא להם מתוך הקמטר). אגב כך שוב נחשפתי ל"שאלה היהודית": כאשר אמא העירה לבעלת הבית בעניין הגניבה, זו השיבה לה בטענה נגדית: ואת – יהודייה… סוף-סוף גיליתי את זה!

אם-כי, ושלא כמו רבים מבני-גילי, הכרתי את 'הבעיה היהודית' עוד לפני המלחמה. הייתי יוצא לחצר, ושם הצליפו לי כהוגן "בתור יהודי", איש לא הסתיר זאת. וגם דרכו לי על האצבעות בסולם הקיר באולם ההתעמלות – מאותה סיבה עצמה. המבוגרים משום מה אהבו להיזכר כי "לפני המלחמה לא הייתה אנטישמיות" כביכול. ייתכן שהמבוגרים אכן היו מוגנים מפניה ע"י המשטרה או גופים אחרים, אינני יודע, אבל לנו, לילדים בחצרות הבתים, הכל הוסבר בבירור: הכי גרוע זה להיות "מלשן", ואחרי זה – להיות "יהודי". אבל במציאות של ה"פינוי" איכשהו כל זה נתגלה ויצא החוצה. פעם, כשהלכתי לבית החולים שבו עבדה אמא – ואת זה לא אשכח לעולם – תפסה אותי חבורה של ילדים על הגשר, קשרו את ידיי, שמו על צווארי לולאת חבל והתחילו להוביל אותי לאנשהו כשהם במסבירים לכל המבוגרים הסקרנים שנקרים בדרך: "אנחנו הולכים לתלות יהודון". והמבוגרים כחכחו במעין ביטוי של אהדה… לא פחדתי יותר מדי, ייתכן שלא קיבלתי את העניין ברצינות, אבל את העלבון, דווקא כלפי המבוגרים, נטרתי בלבי! בסופו של דבר הצלחתי להיחלץ ולהימלט מהם. אבל כעיקרון דווקא בעת ה"פינוי" התברר לי שלא טוב היות יהודי בברית-המועצות – פירושו להיות מלכתחילה אדם סוג ב'. בכל מקום נשמעו פזמונים על 'אבּרם וסָרוצ'קה', בדיחות ורמיזות נבזות…

ומאידך, באוראל הרגלתי את עצמי לקרוא הרבה ובעניין רב: המון ספרים נושנים – גם אצל אנשים ואפילו בספריות. מצאתי הרבה ספרים של מחברים ש"דוכו" על-ידי השלטונות, כי בחבל הארץ הנידח הזה איש לא שמע על כך שאלה הם שמות של קורבנות דיכוי. כך שלפחות מן ההיבט הזה הרווחתי משהו מן ה"פינוי" – נעשיתי בקיא ומפותח יותר.

את ארבע השנים באוראל עברו עליי יחסית בשלום. הייתי יחסית שבע, ובכל מה שנוגע לביגוד ונעליים, הרי שעל מותרות שכאלה איש לא חלם, נדמה לי, באותם ימים. וכי על מה עוד אפשר היה לחשוב – יש מה שמכסה את הגוף וניחא.

שבנו ללנינגרד ארבע שנים בדיוק אחרי שעזבנו את העיר, באוגוסט שנת 1945.